ספר זה כולל ארבעה סיפורים. "לפנים מן החומה" הוא סיפור דמיוני הנותן ביטוי פיוטי מושלם לקשר הנפשי העמוק שקשר את עגנון אל ירושלים בתוך החומות ולנוף של הרי יהודה ואפרים. בתוך הסיפור גם פרק גדול על יפו לפני מלחמת העולם הראשונה, שעגנון זכר לה את חסד נעוריו עד סוף ימיו.
בסיפור הגדול ביותר בתוך הכרך, "הדום וכסא", עושה עגנון ניסיון נועז ליצירת מיתולוגיה אישית על הופעתו בעולם ועל מה שקדם להיוולדו. בסיפור שולטת אווירה של סיוט המעוצבת בעוצמה אמנותית רבה.
בסיפור "כיסוי הדם" קורא עגנון דרור לדמיונו הנרטיבי העשיר. הסיפור שופע אירועים מפתיעים המתרחשים בעולם היהודי הנסער והשסוע של ימינו.
"לאחר הסעודה", הסיפור החותם את הכרך, הוא אחד משיאי כתיבתו של עגנון. סיפור זה תורגם לשפות אחדות והוא מצטרף אל הסיפורים המעטים, שבהם גדולי הסופרים בעולם דנים בהסתלקות מן העולם הזה הצפויה לכל אדם. עגנון ניגש אל נושא מותו האישי לא בגישה נטורליסטית, כגישתם של טולסטוי או תומס מאן, ולא בגישה פילוסופית־דתית כדוגמת ג'ון דון, כי אם בדרך של עלילה סמלית המסופרת בעוצמה רבה ובמתח שנמצא בקו עלייה.

ש"י עגנון חתן פרס נובל לספרות לשנת 1966.