כסנוניות הם באו
 
אמו של באני מוריסון הייתה בשבילו כמלאך מרגיע. אחיו הגדול ראה באמו דמות שצריך להגן עליה, בעיקר כאשר מגפת השפעת של שנת 1918 השתוללה בעירם הקטנה במערב התיכון של ארה"ב. ואילו אביו ראה באשתו את מרכז החיים, שיתמוטטו כליל אם היא תיעלם. מבעד לעיניהם של שלושת אלה מתאר מקסוול את חייה של משפחה אמריקנית, שבה ניצבת האֵם כעמוד התווך הרגשי. הספר בוחן ברגישות את הזרמים העמוקים והבלתי נראים של הכמיהה והאהבה בחיים.
 
היה שלום, להתראות מחר 

שני חוואים באילינוי חולקים הרבה מן המשותף, אולי הרבה מעל האפשרי, עד שהקנאה מובילה לרצח ולהתאבדות. מעשה הרצח המזעזע את החברות האמיצה ששררה בין שני הצעירים ומוביל לניתוק הקשר ביניהם. כעבור חמישים שנה הופכות מילות האלם שלא נאמרו לרומן זה, שהוא תיאור של חרטה הפרושה על פני חיים שלמים.
 
ויליאם מקסוול(1908-200) הוא אחד הסופרים האמריקנים החשובים במאה ה-20. זהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית. הרומן היה שלום, להתראות מחר זכה בפרס הספרותי האמריקני החשוב ביותר, American Book Award. 

 

"אפשר לסלוח למי שחושב שבעולם סואן יכול קולו השקט של מקסוול להיעלם, אך כשם ששרדו קולותיהם של טולסטוי, טורגנייב ואוסטין – כך יהיה גם עם מקסוול."
אריקה וגנר, טיימס
 
"לסופרים בני דורי גרם הספר היה שלום, להתראות מחר לחשוב שעל כל אחד מאתנו לכתוב רומן קצר. אך לאור דוגמה זו  קל יותר לכלוא את הרוח בבקבוק. יש בספר איכות מדהימה שאינה ניתנת לחיקוי."
ריצ'רד פורד
 
"אחד הסופרים הגדולים בזמננו. מיניאטורות המכילות רגשי אהבה, אמת וצער עמוקים ביותר – הכול בסגנון בהיר, פשוט ובמשיכות מכחול מושלמות."
מיכאל אונדטייה
 

"קולו של מקסוול הוא אחד הקולות החכמים בספרות האמריקנית."
ג'ון אפדייק

מן הביקורת

 

"האיפוק הסגנוני מקנה ליצירה אופי צנוע, שעוצמתו מחלחלת לאט, ואשר מעמיד את מקסוול בשורה אחת עם טובי הסופרים האמריקאים בני זמנו."

נועה לימונה, הארץ

  

"בהוצאת שוקן צדקו כשהדפיסו את שני הרומנים של ויליאם מקסוול בספר אחד... צדקו בשוקן לאו דווקא מפני שיש בכך משום חסד עם הטקסטים (ונראה לי שיש), אלא בשל החסד שיש בכך עם הקורא העברי, שהיכרותו הראשונה עם מקסוול הופכת בבת אחת עשירה יותר ומספקת... הרומן הזה יפה עד כאב, מחוכם מבלי לפרוץ גבולות, שקט רק לכאורה, כמו שדה חיטה כשמביטים בו ממרחק ואין שומעים באמת את רשרוש הצמחים ואת החרקים שמהלכים על האדמה... המשפחה, אומר הסיפור הזה, היא לבו של הכול והיא מניעה את חייך, אחראית לכול ותמיד אשמה, ומערכת החובות ההדדיות שנבנית בין הדמויות עוצרת נשימה ממש, מכמירת לב ואנושית מאוד. בטוויית דמותו הרגישה של באני... נחשפת גדולתו של מקסוול כמספר עדין ומדויק."

פאר פרידמן, מעריב 

"לחובבי סיפורת אמריקנית רצינית. איכות כתיבה ודמויות עמוקות."
קובי קמין, גלובס

"הקריאה ביצירת ויליאם מקסוול מספקת תענוג כפול. ראשית, בזכות עצם הגילוי המשמח כמנה אנינה בארוחה מפתיעה (לא הכרתי את יצירתו של מקסוול קודם לכן);ושנית, בגלל מה שמתגלה... מקסוול מדגים במעשה הספרות שלו כי ההתבוננות האובססיבית בטרגדיות הילדות היא-היא היצירה. זהו סוד איכותה. מבט עיקש במקור העצב המלווה אותך אל חייך מוליד יופי אמנותי. על בסיס שתי היצירות אפשר לבנות שיעור בכתיבה שכותרתו: שתי הליכות אל המקום הכאוב בילדות... הסיפורים של מקסוול הם העיבוד האמנותי הנכון למצוקת ילדות שנותרה ללא הד."

תלמה אדמון, זמן מודיעין

"'היה שלום להתראות מחר' הוא שיעור מאלף בכתיבת רומן קצר... גרסתו העברית של 'היה שלום להתראות מחר' היא פנינה נדירה של עוצמות רגשיות באיפוק מרשים ובשורה חשבה לאוהבי ספרות."
יעל (פרוינד) אברהם, מקור ראשון

 

"זהו סיפור נפלא בכל מובן, זכה הממשיך להדהד."
יואל כהן, לאשה
 
"קשה לי למצוא מילים לתאר את אופן הכתיבה של ויליאם מקסוול. הוא מצליח לשרטט בעדינות ובחסכנות העדר ושכול. מעט מאד פרטים ואף מילה מיותרת, והרבה מאד כאב. התאורים הם סוג של זרם תודעה, והמילים ששם ויליאם מקסוול בפיו של הילד באני בנובלה הראשונה, 'אצלו, לחשוב על דברים זה בעצם לראותם' (עמוד 32), מגלמים בעיני את רוח הספר, שכתוב בהתבוננות דקה של צייר."
הבלוג של הר הקסמים, תפוז- הבלוגיה